שמור את חודש האביב. כבר ביאר בת"כ ענין הרגלים וקרבנותיהן וכאן לא הזכיר הקרבנות אלא צוה שיעלו בג' הרגלים לשמוח לפני ד' בעבור שציוה לאכול לפני ד' הבכור והמעשר אמר שיש עוד ג' רגלים שחייבים שיבואו כולם בהם לפני ד' ויחוגו לפניו וישמחו בשלמיהם ולא הזכיר זמני חג המצות והסוכות באיזה יום יהיו אך הזכיר חדשיהם דרך קצרה שכבר הזכיר בת"כ הכל:
וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. כתב הרמב"ן על דרך הפשט כמו שור שה כשבים ושה עזים שפירושו שור ושה אף כאן וזבחת פסח לה' אלהיך כמו שמפורש שה תמים וצאן ובקר ואילים ועזים ובני בקר לחוג חגיגה כמו שמצוה בשבועות ועשית חג שבועות מסת נדבת ידך שיביא בקר וצאן לשלמים כאשר תשיג ידו וכן בסוכות שבעת ימים תחוג לה' כן צוה בפסח שיביאו שלמים ולכך לא אמר וזבחת פסח לה' אלהיך מן הצאן ומן הבקר כמו שאמר מן הצאן ומן הבקר תקריבו את קרבנכ'. והוסיף בכאן דברי' רבים הזכיר במצה לחם עוני ולזכור שיצאו בחפזון ולזכור כי היו במצרים בלחם צר ומים לחץ וביאר במצות השאור שלא יראה בכל גבולך כי מתחלה אמר שאור לא ימצא בבתיכם:
ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. פי' הרמב"ן לא ילין מן הבשר שעשית אותו זבח ביום הראשון שבשבעת הימים הנזכרים והוא הלילה ראשונה של פסח כי לא הוזכר בפרשה הזאת יום י"ד שחיטת הפסח כלל אבל הזכיר עשיית הפסח בלילה ואכילתו ואכילת מצה שעליו והטעם כי זביחת הפסח והקרבתו ביום י"ד היא מצות הקרבנות והזכיר אותה בת"כ ולא החזירה כאן כמו שלא הזכי' מצות שאר הקרבנו' וכן בג' הרגלים לא הזכי' כאן שנקריב בהם קרבן:
ובשלת ואכלת. אמר ובשלת סתם כי כבר פי' צלי אש ולא בשל מבושל:
וביום השביעי עצרת לה' אלהיך לא תעשה מלאכה. כתב הרמב"ן לא הזכיר איסור מלאכה ביום הראשון ולא הזכירה גם כן בחג השבועות ובחג הסוכות וכן לא הזכיר מצות לולב ולא מצות זכרון ויום העשור והטעם הוא כי לא בא עתה רק להזהיר בראייה ובשמחה שחייבים כל ישראל ללכת בג' רגלים האלה אל המקום אשר יבחר ולחוג שם איש כמתנת ידו והוסיף וביום השביעי עצרת פי' ששת ימים תאכל מצות והשביעי עוד אליהם פי' שיהיו נעצרים לפניו לאכול מצות ובעבור שאמר עצרת היא והיה במשמע להיותו נעצר על אכילת מצה בלבד כימים אשר לפניו הוצרך להזהיר שלא תעשה וכן אמר בשמיני של חג בת"כ בפ' המועדות שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני וגו' והקרבתם אשה לה' עצרת היא כל מלאכת עבודה לא תעשו לומר שהוא נעצר על הימים הראשוני' בהקרבת אשה והוא אסור בעשיית מלאכת עבודה:
מהחל חרמש בקמה. וכבר הזכיר מתי זמן להחל חרמש בקמה בעומר שהוא ראשית קצירו:
במקום אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם. פי' הרמב"ן בא לומר שלאחר שיבנה בית המקדש לא נאסף להקריב קרבנות הרגלים אלא במקום ההוא אשר יבחר השם כענין שנאמר לא תוכל לזבח את הפסח באחד שעריך. אי נמי ביאר כאן שלא יתחייבו לעלות לרגל עד אשר יבחר השם המקום לשכנו:
ושמרת ועשית את החוקים האלה. פי' הרמב"ן אמר החוקים בחג השבועות בשביל שלא נתפרש בתורה טעם מספר שבעה השבועות ומספר החמשים יום. וי"א בשביל שהוא יום שניתנה בו התורה:
שבעת ימים תחוג לה' אלהיך. פי' לכל הציבור הוא אומר או לכל יחיד מזהיר לעשות עולותיו ושלמיו: כי יברכך ה' אלהיך. כי שבעת ימים תחוג בעבור שבירך אותך השם. וי"מ כי יברכך לעתיד ותהיה שמח לעולם. ובפסח לא הזכיר שמחה כי התבואה עדיין מחוברת בשדה ובשבועות שנתקצרה ועדיין לא נאספה אל הבית הזכיר בו שמחה פעם אחת. ובסוכות שכבר נאספה אל הבית הזכיר בו שמחה ב' פעמים: ובכל מעשי ידיך. פי' באומנות ובסחורה:
שופטים ושוטרים. סמך פרשה זו לשלש רגלים לומר אעפ"י שציויתיך בשלש רגלים לעלות למקום הכהנים משרתי המקדש ותשאל שם המשפטים והחוקים זה לא יספיק לך עד שיהיה לך שופטים בכל שעריך. וכתב הרמב"ן כבר הזהיר בתורה עד האלהים יבא דבר שניהם ונתן בפלילים א"כ מצוה שיהיה לישראל פלילים וביאר בכאן שישימו השופטים בכל עריהם כאשר יתן להם השם את הארץ כי בחוץ לארץ אינם חייבים למנות ב"ד אבל כאשר יצעק המעוות יעמידו עליו שופטים לשופטו או יעלו לארץ בזמנה ושם ישפטוהו ולפי זה אין ישראל שבחוצה לארץ חייבים למנות ב"ד ומיהו במס' מכות מסיק שנוהגין אף בחוצה לארץ אבל בזמן הזה שבטלה סמיכה וכל המשפטים בטלים מן התורה דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות ואנן הדיוטות אנן אין הדיינין בחוצה לארץ מן התורה אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן: לשבטיך. פרש"י מלמד שמושיבין ב"ד בכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר. ורוצה לומר שאם יש בעיר אחת חלק שני שבטים שימנו בה ב' בתי דינין. והרמב"ן כתב ויתכן לפרש שחייב הכתוב למנות ב"ד על כל השבט ואחריהם ימנו ב"ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדין אלא בפני ב"ד שבעירו ולא בפני ב"ד שבעיר אחרת ואפי' היו שני בעלי הדינין בעיר אחרת יכולין לומר נלך בפני ב"ד שבעירנו אבל ב"ד השבט יכול לכוף כל אנשי השבט לדין בפניה' ואפי' היו הנידונים בעירם יכולין לומר נלך לפני ב"ד הגדול שבשבט ואם הוצרכו לתקן ולגדור דבר בשבט ב"ד ההוא גוזרין ומתקנין אותו והם לאותו השבט במקום סנהדרי גדולה לכל ישראל וזה הב"ד מוזכר במס' הוריות הורו ב"ד של אחד מן השבטים ועשה אותו שבט על פיהם אותו שבט חייב ושאר השבטים פטורים. ועל דרך הפשט פי' הפסוק תתן לך לשבטיך שיתנו שופטים לשבטיהם והם ישפטו כל שעריהם שופטי השבט ישפטו כל שעריו:
צדק צדק תרדוף. טעם הכפל כתב הרמב"ן לומר לדיינין שצריכין שישפטו העם משפט צדק וגם אתה צריך לרדוף הצדק ולילך ממקומך ולבקש ב"ד היפה. ור' אברהם כתב צדק פעמים שירדוף אחרי הצדק בין אם ירויח בו או יפסיד או פעם אחר פעם לחיזוק:
לא תטע לך אשרה. כתב הרמב"ן כל אילן הנטוע על פתחי בית אלהיך נקרא אשרה ואולי בעבור שהוא שם דרך מראה אותו לעם נקרא כן מלשון תמוך אשורי במעגלותיך. ואסרו הכתוב שלא יאמר אדם אטענו לנוי אצל המזבח והטעם מפני שהוא מנהג עובדי ע"ז לטעת אילנות בפתחי ע"ז שלהם:
ולא תקים לך מצבה. פרש"י אפי' לשמים מפני שהיתה חוק לכנענים. וכת' הרמב"ן וא"כ יאסור גם המזבח שגם הוא חוק להם כדכתי' ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואולי נאמר שהחזיקו הכנענים במצבה ולא היה בית ע"ז שלא היה בה מצבה להקטיר עליה אבל במזבחו' היו במקצתן להקריב גם בהן. והנרא' בעיני כי הכנענים עושין בכל בתי אלהיהם מזבח להקריב עליו הקרבנות ואבן גדולה מוצבת על פתח הבית לעמוד עליה הכומרין ואילן נטוע חוצה לה לאשר דרך הבאים שם וגם היום האומה עוש' כן והשם שונא כל מעשיהם ואסר המצבה והאשרה ולא השאיר רק המזבח שהוא צורך הקרבנות אשר הוא צוה אבל בימי יעקב לא נאמר עדיין ובחקותיהם לא תלכו ולכך היה משתמש במצבה לשם שמים ומה שכתוב ופסל ומצבה לא תקימו לכן מיירי בפסל ומצבה להושיב הפסל על המצבה לע"ז כי שם מדבר בענין ע"ז ואמר ואבן משכית לא תתנו בארצכ' להשתחוות עליה אפי' לשמים מפני שנראה כעובד למשכיות ההם או בטעם האשרה כי היה מחוקות העמים:
